פסק-דין בתיק ב"ל 46497-10-11

1.      לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 6.10.2011.

העובדות

2.      המשיבה, ילידת 1972 נפגעה בתאונת עבודה מיום 3.4.2011.

3.      ביום 6.10.2011 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: הועדה) לדון בעניינה של המשיבה. המשיבה ציינה בפני הועדה כי חזרה לעבודתה וכי לא קיימת ירידה בהכנסותיה (ס' 14 לפרוטוקול). הועדה שמעה את המשיבה וקבעה כך:

"המערערת ספגה חבלה ניכרת למרפק השמאלי: שבר מרוסק של האולקרנון שקובע ניתוחית. פגיעה במרפק הינה גורם לחסר תפקודי משמעותי ביכולת הפרנסה של המערערת כמזכירה.

הועדה קובעת 100% מ01/6/11 - 31/7/11, החל מ-1/8/11 נכותה 50% עד 15/9/11, מ-16/9/11 עד 31/12/11 25%".

יצוין כי הועדה לא ביצעה בדיקה קלינית של המשיבה.

4.      על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

5.      המערער (המוסד לביטוח לאומי) טען כי הועדה טעתה בכך שקבעה אחוזי נכות זמנית, ללא בדיקת המשיבה וללא התייחסות להצהרתה לפיה חזרה לעבודה מלאה החל מיום 1.6.2011. עוד נטען כי טעתה הועדה כשציינה שהתאונה גרמה להרעה בכושר העבודה של המשיבה מבלי שהתייחסה לעובדת שובה של המשיבה לעבודתה.

6.      המשיבה טענה כי הערעור עוסק בעניינים רפואיים; כי קביעת 100% נכות אינה מחייבת את המשיבה שלא לעבוד; כי הועדה עיינה במסמכים הרפואיים, שמעה את המשיבה וראתה את הגבלת התנועה הניכרת שלה וקבעה את שיעור הנכויות הזמניות; כי פרוטוקול הועדה אינו משקף את דברי המשיבה וב"כ; כי דעת חברי הועדה היא שהמשיבה זכאית לאחוזי הנכות הגבוהים שנקבעו לה גם בהתחשב בכך שחזרה לעבודתה.

הכרעה

7.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

8.      כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות, כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל(ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכויותיה הבלעדיות של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

9.      הלכה היא כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318 - 01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

בעניין לביא נפסק לעניין חובת ההנמקה כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק"  (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

במקרה דנן, קבעה הועדה כי הפגיעה במרפק המשיבה גורמת "לחסר תפקודי משמעותי ביכולת הפרנסה... כמזכירה". קביעה זו אינה ברורה ולא ניתן לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה, משתי סיבות: האחת, המשיבה חזרה לעבודה ביום 1.6.2011 ולא חלה כל ירידה בהכנסותיה, עובדות שכלל לא צוינו במסגרת החלטת הועדה ולכן לא ברור אם הובאו בחשבון בעת מתן ההחלטה. השנייה, הועדה לא ביצעה בדיקה קלינית של המשיבה ולכן קיים קושי בהבנת הקביעה בדבר 'חסר תפקודי' בעבודתה.

אי לכך, נפלו פגמים משפטיים בעבודת הועדה.

10.  סוף דבר - הערעור מתקבל.